יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה ב׳

מהדורה: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ"ח

מקור שולחן ערוך, יורה דעה ב׳
1 אם שחיטת עובד כוכבים ומומר כשרה. ובו י"א סעיפים: שחיטת עובד כוכבים נבילה אפי' הוא קטן ואפי' אינו עובד עבודת כוכבים כגון גר תושב טור ואפילו אחרים רואין אותו:
2 מומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו אפי' ישחוט בינו לבין עצמו והוא שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה ואם לא בדק לו סכין תחלה אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקנו בסוף ואין ליתן לו לכתחילה לשחוט אפי' כשר עומד על גביו בלי שיבדוק לו כשר את הסכין תחלה על סמך שיבדקנו בסוף: הגה מי ששחט והוציא טריפה פעם אחת מתחת ידו אם לא הוחזק בכך מותר לאכול אח"כ משחיטתו מ"מ דנין בזה לפי ראות עיני הדיין באדם השוחט אם כבר נכשל ורגלים לדבר מעבירין אותו מהרי"ק שורש ל"ג:
3 מומר לתיאבון ששחט אפילו נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן:
4 מומר לתיאבון ששחט בינו לבין עצמו ויש עמו סכין יפה ושאינו יפה ואומר שביפה שחט נאמן: ואפילו אם נמצא בשר בידו אם יש מומחין בעיר נאמן לומר מומחה שחט לי:
5 מומר להכעיס אפי' לדבר אחד או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא או שהוא מומר לכל התורה אפילו חוץ משתים אלו דינו כעובד כוכבים ר' ירוחם: הגה ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבילות בלא תיאבון אף על פי שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס כך העלה הב"י מדברי הרא"ש:
6 מומר לאחד משאר עבירות א"צ לבדוק לו סכין ולהרמב"ם צריך ודוקא במומר לעבירה אבל מי שהוא פסול לעדות בעבירה מעבירות של תורה א"צ לבדוק לו סכין אפילו להרמב"ם ב"י ושכ"כ הרמב"ם: הגה מיהו אם הוא פסול לעדות משום שאכל נבילות אעפ"י שאינו מומר לכך. כיון שהוא חשוד לאכול נבילות דינו כמומר לכך: סברת ב"י והרמב"ם:
7 מומר לערלות דינו כמומר לעבירה אחת. ואם אינו ערל אלא מפני שמתו אחיו מחמת מילה הרי הוא כשאר ישראל כשר:
8 כותי האידנא דינו כעובד כוכבים:
9 צדוקי ובייתוסי הם הנמשכים אחר צדוק ובייתוס מתלמידי אנטיגנוס איש סוכו שיצאו לתרבות רעה ואינם מאמינים בתורה שבע"פ שחיטתן אסורה אא"כ שחטו ואחרים עומדים על גביהם וגם בדקו להם סכין: הגה מסור דינו כמומר ושחיטתו פסולה הגהות אלפסי ויש מכשירין ב"י סימן קי"ט בשם רשב"א ועיין לקמן סימן קי"ט:
10 התחיל פסול לשחוט וגמר הכשר או שהתחיל הכשר וגמר הפסול פסולה במה דברי' אמורים שהתחיל הפסול בדבר שעושה אותו נבילה כגון בוושט או ברוב הקנה אבל אם התחיל הפסול בחצי קנה וגמר הכשר כשירה:
11 היו ישראל ופסול אוחזין בסכין ושוחטין פסולה ואין צריך לומר אם כל א' סכינו בידו: שחיטת קוף פסולה א"ז והוא בתוספתא ריש חולין:
פירוש יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה ב׳
1 סי' ב סעיף ד נאמן לומר מומחה שחט לי. ולא הזכירו הטור והמחבר והג"ה לומר מומחה פלוני משום דאפילו בלא זה נאמן שהרי הוא מומר לתיאבון דלא שביק היתירא ואכל איסורא ובודאי מן המומחה קנה. ועי' ב"י ובתשו' הרשב"א הביא ראיה דאמרינן דלא שבק היתרא אפילו במקום דאיכא טרחא דהליכה מהא דחמצו של עוברי עבירה אחה"פ מותר מיד מפני שהן מחליפין וכתב דכ"ש דנאמן על של אחרים לומר שהוא כשר אבל בלא זה אפילו מומחה פלוני לא מהני באיסור דאורייתא כמ"ש הב"י ס"ס קי"ט והג"ה שם סעיף י"ט. ואין כאן סתירה למ"ש כאן דשם איירי בחשוד שאינו חושש כלל לאותה מצוה אפילו בלא תיאבון וכמ"ש הג"ה שם בסימן הנ"ל ס"ב ע"ש אבל כאן איירי בעובר לתיאבון דלא מקרי חשוד ולא שביק היתירא כו' וכל זה נראה פשוט דעת הט"ו והב"י והג"ה כאן ובסימן קי"ט דלא תקשי אהדדי. והט"ז והש"ך מסקי דבעינן ג"כ שיאמר מומחה פלוני כמו שם בסימן הנ"ל דאיכא נמי טעמא דמירתת. ואינו סותר מ"ש הג"ה שם דבאיסור דאורייתא לא מהני דהיינו בחשוד משא"כ כאן. אכן בתשובת הרשב"א סי' תרפ"ז משמע דלא בעינן מומחה פלוני דלא משום מירתת מתיר אלא כל שאינו טורח כבדיקת סכין נאמן ועי' מ"ש בס' תפארת למשה שם דדוקא אדרבנן חשוד אינו נאמן:
2 סעיף ה' בהג"ה ומי שאינו חושש בשחיטה כו' דינו כמומר להכעיס עכ"ל. נראה דהיינו דוקא כשאיחזק כבר שעבר ג"פ ואף בכה"ג מבעיא לי' לרב אשי בתמורה דף כ"ז אי אמרינן לא שביק אינש היתרא ועביד איסורא כיון דאיתחזק גברא באיסורא ג"פ אבל אי לא איתחזק גברא באיסורא פשיטא לי' התם דאמר לא שביק כו' אם לא עבר להכעיס אף על פי שאינו לתיאבון כמו בההיא דתמורה וא"כ יש להתיר שחיטתו ואע"ג דבגליון הרי"ף כתב דמשמע בהשולח דכל היכא דשביק היתרא כו' הוי מומר להכעיס וכ"מ פ"ב דע"ז י"ל דהתם לענין להחיותו דוקא ואף מבפ"א כיון שהפקיר שוב א"מ להחיותו. אבל מ"מ עדיין יש לו נאמנות טפי ממומר להכעיס ולא ישבוק היתרא להבא. ונראה דגם הר"ן שכתב דאוכל נבילות שלא לתיאבון לא מהני בלא עע"ג היינו בעבר ג"פ דוקא אלא דס"ל דאף בג' פעמים מהני עע"ג. ובגליון הקשה מהשולח ולפמ"ש י"ל דל"ד ענין חיות מנאמנות: וראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' מ"א מי שאכל בשר ואח"כ נודע שהיתה טריפה אינו צריך כפרה. והביא ראיה ממ"ש בי"ד סי' קפ"ה גבי שמשה שלא בשעת וסתה דא"צ כפרה דחשיב אונס. ויש לדחות דהתם ה"ט כמ"ש הנו"ב במ"ת חי"ד סי' צ"ו דלא ה"ל לאשה לבדוק את עצמה כדי שלא יהא לבו נוקפו ופורש מפ"ו. אבל כאן ה"ל להמתין. גם מ"ש בח"ג סי' י"ט לה"ר מדתנן בספ"ו דפסחים שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור. אינו ראיה די"ל דהתם טעמא משום טעה בדבר מצוה ואתיא כר"מ דפוטר אעפ"י שלא עשה מצוה וכמ"ש תוספות שם דף ע"ג ואף להרמב"ם דהתם מטעם אונס פטור הוא משום שלא היה אפשר להכיר משא"כ כאן שאם היה בודק היה אפשר להכיר קודם אכילה חייב על שלא בדק ולא המתין. רק מ"ש ראי' מתוס' דביצה דף כ"ה היא ראיה נכונה דמשמע דרק מה שאכל קודם הפשט ונתוח חשוב כשוגג ולא מה שאכל אח"כ וצריך לחלק בין זו למ"ש התוס' בב"ק דף כ"ו גבי חלב דאף אם לא הכיר בה מעולם שהיתה של חלב חייב וצ"ל דש"ה שהיתה ניכרת מיהת לשום אדם משא"כ כאן איירי ולא היתה ניכרת לשום אדם:
3 סעיף ז מומר לערלות דינו כמומר לעבירה אחת. שנתבאר דינו בסעיף הקודם דא"צ בדיקת סכין רק להרמב"ם. ומומר לערלות פירש"י פ"ק דחולין דף ה' מבעט במצוה זו משמע דהיינו להכעיס וכן משמע בתוס' אלא לאו מומר לאותו דבר ולתיאבון דאי להכעיס פשיטא דפסולה עכ"ל. משמע להדיא דחלו למאי דמוקי לה במומר לערלות ניחא אף להכעיס. וצ"ע דבסימן זה ס"ה כתב המחבר מומר להכעיס אפילו לדבר א' דינו ככותי. וכ"כ הכ"מ ומביאו באר הגולה שם בס"ה דהמבעט במצוה א' שחיטתו נבילה ע"ש. ואלו במומר לערלות כתב רש"י מבעט כו' וצ"ע. ואפשר דס"ל דמומר לערלות היינו שאינו נימול מחמת צער דה"ל לתיאבון. וכן מצאתי להדיא בכס"מ ובס' מ"ה ע"ש:
4 סעיף י אם התחיל הפסול בחצי הקנה וגמר הכשר כשירה. כ"כ בהגהת אשר"י ריש חולין וסיים דקיי"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף משמע דאלו למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף פסול ותימא דא"כ תקשי מזה למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף שהרי הוא ברייתא מפורשת ומביאה הש"ס פ' העור והרוטב דף קכא דאם התחיל נכרי בדבר שאין עושה אותה טריפה וישראל בא וגמרה כשירה. אלא ש"מ דלכ"ע כשירה דשחיטת נכרי אינה אלא מעשה קוף בעלמא ולא גרע מאלו היה חצי קנה פגום. ועי' ברש"י בחולין דף כ'. ועוד ראיה ברורה ומוכרחת שהרי ר' יוחנן הוא דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף בפ"ב דחולין דף כ"ט והוא עצמו ס"ל בפ"ק דחולין דף יט ע"ב דהתחיל נכרי בחצי קנה וגמר ישראל כשרה ע"ש. וזו ראיה שאין עליה תשובה. וכן הרמב"ם אף שפסק בפ"א מהל' פסוהמו"ק הלכה י"ח דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אפ"ה פסק הך ברייתא דהעור והרוטב בפ"ד מהלכות שחיטה. וזה ברור. ודברי הגהת אשר"י הנ"ל א"א ליישבה אם לא שנגיה אותה שכצ"ל אבל בדבר שעושה אותה טריפה פסולה. אף דקיי"ל אינה לשחיטה כו' והיינו דברי רבא בפ"ב דחולין דף כ"ט וכ"כ הרשב"א בתה"א ומביאו הב"י כאן ע"ש וצ"ע: